קשה כשאול קינאה 

מן היום שבו התקבלה לתפקידה בחברה בינונית ומצליחה, ייחלה כרמית לקבלת תפקיד בכיר ורציני יותר, שיביא עימו תגמולים, כבוד וסמכות. והנה, יום אחד התבשרה כרמית כי עקב קידומו של מנהלה הישיר, היא עצמה תנהל את המחלקה שבה עבדה. בשורת הקידום נראתה לה כמחמאה ליכולותיה המקצועיות ולכשרונה האישי.

אבל, אכזבתה מתגובת הסובבים לא אחרה לבוא: אותן נשים שעימם עבדה עד אתמול, לא שמחו כמוה על קידומה, ובמקום תרועות ומחיאות כף, זכתה כרמית לרינונים מאחורי גבה. משהו באוויר לא היה כשורה: הייתה זו תחושה של קינאה וצרות עיין, של חוסר רצון לשתף פעולה, ושל הפניית גב דווקא מצידן של אלו שהיו חברותיה הטובות בעבודה.

הקנאה שהתגלתה מצד עמיתותיה לשעבר, הדירה שינה מעינייה: "איך הן יכולות לעשות לי את זה?" היא שאלה את עצמה, כשהיא מתגלגלת על משכבה בלילות: "למה הן מקנאות בי? למה הן לא מפרגנות לי את התפקיד החדש? למה אני צריכה לראות פרצופים עקומים בכל פעם שאני נכנסת למשרד, ולמה נדמה לי שמתככים מאחורי גבי?"

הדילמה של כרמית היא דילמה של נשים צעירות רבות המגיעות לתפקיד סמכותי: בעבר הייתה "אחת מהחבר'ה", והנה פתאום היא מוצאת את עצמה עומדת לבדה למול אותן עובדות שאיתן חלקה את חלומותיה ושאיפותיה. לא קל להיות במצבה. אולם כדי שכרמית תוכל לטפל באופן הולם במצב, עליה להבין קודם כל את המשמעות האמיתית מאחורי מה שהיא מפרשת כ"קינאה" ו"תככנות".

"קינאת-אחים" (או "אחיות") היא תופעה הידועה לנו מימים-ימימה, והיא אף מופיעה בכל המיתוסים הקדומים (למשל, בסיפורי התורה הראשונים: קין רצח את הבל משום שלא יכול היה לסבול את התחושה שאלוהים נוטה לו חסד; יעקב גנב מאחיו בעורמה את הבכורה ואת בירכת אביו; לאה בעלת העיניים הרכות גנבה מאחותה היפה רחל את בעלה).

כשאנשים עובדים ביחד, התחרות, הקינאה והרצון להשיג את הזולת במירוץ האירגוני, מקבלים לעיתים אופי ועוצמה של מלחמת אחים על תשומת ליבם של ההורים (כאשר ההורים כאן הם ההנהלה, כמובן). אולם, כשמי שמקנאים בנו הן נשים, אנחנו לפעמים נבהלות יותר, ושואלות את עצמינו: למה נשים עושות לנשים "את המוות"?

אין זה אומר לדעתי, כי נשים מקנאות יותר מגברים, אלא, שהסגנון ודרך הביטוי של שני המינים הם שונים. דרך הסוציאליזציה של גברים, הם למדו שעליהם להיות אקטיביים ולפעול כדי להשיג דבר שהם רוצים בו (זוהי כמובן הכללה, וכמו כל הכללה היא עשוייה להיות נכונה רק לחלק מן המיקרים ולא לכולם). גברים למדו בתהליך ההתחנכות שלהם, כי אם למישהו יש משהו שהם רוצים בו, הרי שעליהם לצאת נגדו לקרב באופן גלוי כדי לנצח אותו בשדה הפעולה שלו: הם נותנים כבוד למי ששיחק במשחק וניצח, או אפילו הפסיד בו. הקרב הוא הדבר המובן מאליו, וכשהוא מסתיים, הם מנערים ביגדיהם מן האבק, המפסיד לוחץ יד למנצח, ומחר הם ישתו ביחד כוס בירה וישחקו הלאה במשחק האירגוני.

גברים, כמי שהקים את האירגונים וקבע את הכללים בהם, יודעים כי המשחק איננו אישי - אין מה להתרגש ממנו. זהו משחק כדי להשיג פרסים. אולם אנו, כנשים, חונכנו שלא להתחרות ולא לנסות להשיג את האחרים. זוהי אחת הסיבות שיש נשים המכחישות את הצורך שלהן בתחרות, ואת שאפתנותן הן מתעלת למקומות הלא-נכונים (קחו למשל את האמא היהודיה ואת הדחף הבלתי מרוסן שלה להצלחת בעלה, כדי להיות "אשת מהנדס", ואת הלהט בו היא דוחפת את ילדיה, כדי שיצליחו בחיים - זוהי דוגמה טובה לשאפתנות מוכחשת, המועתקת אל אחרים). זה יכול להיות ההסבר לההתנהגות ה"לא מפרגנת" אצל חלק מהנשים: כאשר אסור להתחרות, כאשר לא מקובל לרצות בהצלחה, בפירסום או בכבוד, אותה שאיפה ודחף להצליח (הקיימים בכולנו מעצם היותנו) מתועלים לעיתים נגד אחרים שעשו זאת והצליחו.

אלא שבמיקרים של תחרות אירגונית, גברים מביעים את קינאתם בכך שהם משנסים מתניים לנצח את יריבם ב"סיבוב הבא" (במיכרז הבא, או בכל הזדמנות שתבוא להרשים את הבוס או לתפוס את הזרקורים), ואילו נשים מחצינות לעיתים את תחושת הקינאה ומביעות אותה בהתנהגויות "מגעילות" במשרד. מה שעלינו ללמוד מזה הוא שבמקום לקנא באופן שפוגע בזולת (וגם פועל כבומרנג נגדינו), ההתנהגות המועילה יותר באירגונים היא לנסות לנצח אותו ולהשיג את התפקיד שרוצים.
ועכשיו, מה על כרמית לעשות כדי להתגבר על הרגשות הקשים המתעוררים בה כשהיא רואה את עמיתותיה לשעבר מקנאות מאחורי גבה?

התגובה ה"ניהולית" ביותר מבחינתה היא לנסות ולהפריד בין הרגש לשכל: מה שחשוב אינו מה חברותיה חושבות עליה או מה הן מנסות לעשות - אלא רק מה תעשה כרמית. עליה להתמקד בפיתוח כישורי המנהיגות שלה, ולהנהיג את המחלקה: להעביר את החזון הניהולי שלה, ולפקח על העבודה, בלי קשר למה שיעשו החברות.

בשלב זה, עליה להתעלם מן הפרצופים העקומים (או מכל דרך ביטוי אחרת של חוסר שביעות רצונן של הכפיפות), ולהתרכז בהנהגה: לאן היא רוצה להוביל, באיזה כלים, מהי האסטרטגיה, ומהי המדיניות הניהולית שלה. כל אלה הם הכלים שיש לכרמית כדי לגרום לאנשים לצעוד אחריה, וכל השאר אינו רלוונטי למצבה. ככל שתתרכז בעבודתה ובהובלת המחלקה, ותתעלם מן הרמזים והתככים, כך ימהרו ה"נפשות הטובות" להבין שתכסיסיהם אינם עושים עליה רושם, ושלא יצליחו להפילה בפח הריגשי שהן מנסות לטמון לה.

חשוב שכרמית גם תשקיע בפוליטיקה האירגונית, ותשים לב למצבה בסולם האירגוני:
האם היא משווקת את עצמה נכון? האם ההנהלה הבכירה מכירה בכישוריה ובהישגיה? האם היא מקושרת אל האנשים הנכונים? האם יש לה אנשים התומכים בה בדרגים הגבוהים? במקביל לכל אלה, תשקיע כרמית גם בכפיפיה החדשים: עליה להכיר את היכולות של כל אחד ואחד מהם, לטפח את כישוריהם ולנצל באופן מתאים את הניסיון והידע המקצועי שלהם. אם תדע להיות חזקה ולהבליג על כל הדרכים השונות בה הן מנסות לטמון לה פח, רוב הסיכויים שאנשים במחלקתה יעריכו אותה על מעשיה ועל הצלחתה המקצועית, וברבות הימים יתפזר ענן הביקורתיות והעויינות, וישתפרו גם היחסים והאווירה.